הגענו לאזור תל אכזיב בסביבות 16:30. ירדנו ממש בשערי שמורת אכזיב ופנינו לשומר בכניסה להנחיות. הוא הסביר לנו שחלק מהחוף הוא פארק בתשלום, והפנה אותנו לחוף במרחק 15 דקות הליכה משם (חרבת נמל אכזיב) שמתאים להקמת אוהל ולינה. החוף נמצא מעט דרומית לפארק וניתן להגיע אליו ע”י הליכה דרך החורשה, בצמוד לפסי רכבת ישנים עד שמגיעים לכביש שמוביל לחוף.

החוף עצמו הוא אחד היפים, עם סלעים שיוצרים גלים מרהיבים, חולות שהתאימו לנו להקמת אוהל על קרקע רכה וחופים חוליים לרחצה (אך אלו מגודרים והינם בתשלום). צפונה יש נוף לראש הנקרה.
את הזמן הפנוי עד רדת החשכה בילינו בטבילה בחוף הים, הכנת אוכל, משחק קלפים ובעיקר מנוחה והתאוששות (התחלנו את המסלול אחרי טיול של יומיים באזור חיפה\נהריה\ראש הנקרה).

יום 1 (חמישי)

השקמה ב-6 בבוקר. אחרי ארוחת בוקר קלה הכוללת תה, קפה, לחם לבן פרוס עם ריבה, ותירס משומר, אספנו את הציוד וחזרנו לכביש 4. לפני שהתחלנו את המסלול עצרנו בתחנת דלק כ-100 מטר משם והשלמנו מוצרים שחסרו לנו. מתחנת הדלק התחלנו את המסלול דרך שביל קטן בשיחים הנמצא הישר מעבר לכביש הגישה לתחנה.
הלכנו עם השביל הלבן (שביל לא מסומן) דרך מטעי הבננות עד כביש 70. לקח קצת זמן להפנים את הפרופורציות בין המידות במפה לאלו שבשטח. שביל מטעי הבננות לקח יותר זמן משזה נראה תחילה על המפה, כשעת הליכה. בהצתלבות עם כביש 70 גילינו שער חשמלי, למזלנו כל כמה דקות הגיע רכב שפתח את השער וניצלנו את אחת ההזדמנויות כדי לעבור דרכו. לא בדקנו אבל יתכן שניתן למצוא פרצה כלשהי בגדר לא רחוק מהשער.
 
(בתמונה, ביכשטיין ליד אחד משחרורי המים של מקורות לאורך נחל כזיב מהם ניתן לשתות ולמלא מים)
אחד היעדים שלנו במסלול היה לעבור כמה שיותר מרחק בכל יום, ע”מ להגיע לחוף הכנרת עד היום השלישי בזמן לבטן-גב באור יום, לכן לפעמים בחרנו בפרקטיות על הרפתקנות. בפרט בסוף שביל מטעי הבננות, ויתרנו על לעבור דרך חרבת מנות וחרבת סוגב ועלינו על הכביש לעבדון שהוביל אותנו לסמ”ש (סימון שביל) כמה מטרים לפני הגשר עם נחל כזיב. הלכנו עם הסמ”ש הירוק שהולך בצמוד לנחל אל תוך שמורת נחל כזיב כל הדרך עד המונפורט. בחרנו שלא לעלות למונפורט עצמו ועצרנו לארוחת צהרים בנחל מתחתיו. באזור פגשנו מספר קבוצות טיול של בתי ספר (סימן רע לבאות).

ארוחת הצהריים הייתה מורכבת ממרק ופסטה עם סלט טונה, ופינוק של שוקולד עם אגוזים.
המשכנו עם נחל כזיב והסמ”ש הירוק ושמנו לעצמנו כיעד לצאת מהנחל עם הסמ”ש השחור שעולה לאבירים. בהמשך הנחל הסמ”ש נפסק והנחל, כפי ששמענו, נהיה לא כל כך עביר. הדרך עד הסמ”ש השחור, לעומת הדרך עד המונפורט, נהייתה איטית להחריד עקב נחילים של קבוצות טיולים של בתי ספר ששרצו בנחל ועקב העובדה שקטע הנחל שאחרי המונפורט מכיל מים זורמים, עניין שמסבך את החציה שלו אם מתעקשים לשמור על רגליים יבשות. בעלי סנדלים פתורים מצורך זה. הדבר הטוב שיצא מנחיל הילדים הוא שהשאלנו מאחד החובשים שלהם משחה נגד שפשפת (מצרך חובה לטיולים כאלו), מסתבר גם שנפלנו על אחד שמומחה בתחום והוא סיפר לנו על ספר שהוא כותב - “האשך שננשך”.
ככל שהשעות התקדמו והרגליים התעייפו, העליה בשביל השחור נהייתה פחות ופחות מהנה. זה זמן טוב לציין (לטובת אלו כמוני שלא ידעו זאת עד לפני\בזמן המסלול) כי הצבעים בסימוני השבילים הם בעלי משמעות של דרגות קושי, החל מירוק (קל), דרך כחול (בינוני), אדום (קשה) ושחור (קשה מאד). הטיפוס לאבירים היה קשה. אולי אף יותר עקב הניגוד אל מול המסלול הירוק בו הלכנו כל היום. כשהגענו מותשים לסוף המסלול השחור, היו ברורים כבר שני דברים – א. שלושתנו לא נמצאים באותה רמת כושר - ביכשטיין הוביל את הדרך בקלות מחרידה. ב. נותרו לנו פחות משעתיים של אור יום ועדיין לא הגענו ליעד שלנו – גשר אלקוש.

יכולנו לעצור ולהעביר את הלילה גם באבירים, אך ע”מ להתקדם כמה שיותר רצינו להגיע ביום הראשון לאלקוש.
בעודנו מתעוששים מהעליה, שאלנו נהג אוטובוס שחיכה לקבוצה שלו, איך כדאי לנו להגיע לאלקוש, האם באמת יש שם תחנת דלק (כפי שצויין במדריכים ברשת, אך לא על המפה) ואיפה אפשר להעביר את הלילה. הוא ספיר לנו שבצעירותו הוא גם עשה את מסלול ים לים וסיפר לנו בין השאר, איך כדאי ללכת בהמשך הדרך – מאבירים לאלקוש, לעלות דרך נחל נריה לחרבת חממה ומשם להר מירון ולקבר הרשב”י ונחל עמוד עד הכנרת. זה פחות או יותר המסלול שתכננו לעשות ועשינו בסופו של דבר. הוא גם הציע לנו שנתפוס טרמפ עם האוטבוס שלו עד לגשר אלקוש, כיוון ואין מסלול מעניין מאיפה שהיינו, ליד אבירים, עד גשר אלקוש פרט להליכה בכבישים. התלבטנו והתחבטנו, ולבסוף החלטנו שלא נותר לנו מספיק אור יום כדי להגיע לאלקוש ברגל והסכמנו להצעה. האוטוס עימו נסענו היה של חברה מבית ספר דתי שעשו טיול של יומיים באזור, והיו כבר בדרך הבייתה.

אחרי נסיעה של כמה דקות הגענו לגשר אלקוש (או אם תרצו, גשר חורפייש), ולהפתעתנו תחנת הדלק אכן הייתה שם, על אף שאיננה מצויינת במפה. הצתיידנו במצרכים, בעיקר פינוקים לערב, ויצאנו לחפש מקום להקים בו אוהל. נהג האוטובוס הנחה אותנו על המפה ברדיוס דיוק של כק”מ לאזור מומלץ לחנות בו, כחצי ק”מ מערבית-צפונית לגשר, בהמשך הכביש ובמעלה הגבעות. יצאנו לחפש את האזור המומלץ וכחצי שעה מאוחר יותר מצאנו את עצמנו בשביל לא מסומן, בסבך של שיחים דוקרניים, מפוצלים, עם שמש שקועה, פחות מחצי שעת אור יום נותרת וללא סימן לאזור אותו חיפשנו. אחרי שמצאנו את ביכשטיין והתאפסנו על עצמנו ירדנו מהגבעה והתמקנו הישר בתחילת המסלול הירוק שמתחיל ליד גשר אלקוש, בדיוק איפה שנדרשו להתחיל את המסלול ביום למחרת. עם שארית האור שנותר אספנו עצים למדורה, הקמנו אוהל ובילינו את הערב בהכנת ארוחת ערב (מרק, פירה עם רוטב צ’ילי ותירס), פטפוטים ובהיה באש הבוערת ובכוכבים. ליוו אותנו כל הערב והלילה קולות התנים (והזאבים?) ורשרושי הפרות שארבו לנו כעשרה מטרים ליד מאחורי גדר מפרידה.

יום 2 (שישי)

שלמים ובריאים, וללא סימני נשיכה גלויים, התעוררנו ליום השני בסביבות שש וחצי. ארזנו את הדברים ואכלנו ארוחת בוקר קלה (תירס\טונה, וקצת תה\קפה עם ריבה).

החלק הזה של נחל כזיב, העוקף את הר זבול, שורץ בפרות (או כדברי ביכשטיין “אוכל”) המסתובבות חופשי באחו. יותר מפעם אחת הפרות הרגישו נח במידה מטרידה לחסום לנו את שביל המעבר ונאלצנו להתיישב ולחכות שהן יעברו, יתרחקו או כבמקרה אחד, יתיישבו ויבהו בנו, עד שנמשיך בדרכנו, בתקווה מבלי להנגח אל הנחל. את הדרך עד נחל נריה העברנו בדיבורים לוהטים על פוליטיקה, ממשל, מדינה ודת. נראה שהדיון הסוער המריץ את כולנו ועברנו דרך ארוכה בקצב מהיר. שימו לב רק שאתם מקצים מספיק אויר לנשימה ודיבורים, זה לא יעבור בקלות בקטעים קשים יותר כמו נחל נריה, שכולו סמ”ש אדום.
העליה בנחל נריה, היא לא קשה כפי שהיא ארוכה. העליה נגררת ונראה שלא נגמרת, כל סיבוב שלאחריו נראה שהעליה הסתיימה הוא נק’ התחלה לעליה נוספת. בסופו של דבר הגענו לסוף המסלול האדום, לחרבת חממה. פה תמצאו חניון שבו מטיילים רבים ובהם רוכבי אופניים נפגשים ומתחילים את המסלול שלהם, את מחנה גורן בו אפשר למלא מים (לא מצאנו ברז כלשהו באזור) ואת בית ספר שדה מירון. אכלנו Brunch מזורז המורכב, איך לא, מתירס וטונה, והתחלנו את דרכנו אל פסגת הר מירון.
העליה להר מירון היא קשה, אם כי לא ארוכה. אחרי שמגיעים למצפה נריה, זה עניין של עוד 15-20 דקות עד שמגיעים למסלול האדום המעגלי, הסובב את פסגת הר מירון. לפסגה עצמה לא ניתן להגיע כיוון וזה אזור צבאי סגור, אך משלושת המצפים הנמצאים על המסלול האדום ניתן לראות נופים כמעט לכל הכיוונים. ראינו את היעד שלנו, הכנרת, מהמצפה המזרחי, והתיישבנו בשולחנות החניון להשלמת ארוחת צהריים. בישלנו פסטה עם רוטב צ’ילי, טיבוליות וסלט טונה (טעים !). בזמן שחיכינו לפסטה שתתבשל (מה שלקח יותר זמן מהצפוי עקב הרוחות ה*קרות* בפסגת הר מירון) פגשנו את דן וג’ני, זוג מטיילים שעשו בדיוק את אותו המסלול כמונו. הם סיפרו לנו שהם לקחו את הרכבת הראשונה לנהריה והתחילו את המסלול בחמישי בבוקר. את העליה להר מירון הם בחרו לעשות בטרמפ על ג’יפ. אחרי חילופי ברכות (וחלווה) התפצלנו, סיימנו את ארוחת הצהריים שלנו ויצאנו לדרך.
הירידה מהר מירון נעשית דרך מסלול כחול (שהולך בחופף עם שביל ישראל), ואז עם השביל הירוק המתפצל ממנו (עדיין שביל ישראל) ובהמשך הדרך עם שביל ישראל שנפרד מהשביל הירוק. שימו לב שההתפצלות בין השביל הכחול והירוק מבלבלת ונעזרנו במצפן כדי להתאפס על הכיוון הנכון. כרבע שעה אל ההליכה השגנו ועקפנו את דן וג’ני, והמשכנו בדרכנו עם שביל ישראל, כאשר היעד שלנו ושלהם – להגיע לקבר רבי שמעון, לפני החשכה. בירידה מהר מירון, כרבע שעה לפני שהגענו לקבר הרשב”י, פגשנו את ז’קלין, בחורה גרמניה בשנות ה-20, עם שיער בוהק, עיניים כחולות ומבטא אנגלי מקסים שמטיילת בארצנו היפה.
 
העליה לקבר הרשב”י משביל ישראל נעשית דרך שביל שחור קצר, אך תלול מאד, שהוביל אותנו אל מבוך של אוהלים שנפרשו באזור לקראת השבת ולכבוד יום מותו של הרשב”י ב-ל”ג בעומר. אחרי שמצאנו פינה נטויה להקים עליה אוהל, אודי וביכשטיין התארגנו לקראת קבלת השבת בזמן שאני ניצלתי את הדקות האחרונות שלפני כניסת השבת לצילום מספר תמונות (מה שלא התקבל בברכה יתרה). לאחר שכולנו חזרנו לאוהל החלטנו לוותר על ארוחת הערב, ללכת לישון מוקדם ולנוח היטב לקראת היום הארוך שמחכה לנו מחר, בגיחה לכנרת. התפנקנו בכל זאת בנתחי אננס משומר שהיה להם טעם האננס הטוב ביותר שאכלתי עד היום.

יום 3 (שבת)

5 וחצי בבוקר, לצלילי השעון המעורר בפלאפון אנחנו קמים ומתארגנים כמה שיותר מהר ובשקט, ע”מ לא להפריע להמון החרדי הישן באוהליו סביבנו. אחרי שמילאנו מים וירדנו מהגבעה, עצרנו לארוחת בוקר ליד שולחנות עץ הנמצאים כמה דקות בהמשך הדרך. לידם מצאנו את דן וג’ני בדיוק מתעוררים. הם סיפרו לנו שהגיעו לאזור הקבר כחצי שעה אחרינו, כבר לקראת החשכה. אחרי ארוחת הבוקר המורכבת מאיך לא, תירס, טונה וריבה עם חתיכות אחרונות של לחם שהשאלנו מדן, המשכנו עם שביל ישראל אל תוך נחל עמוד. שימו לב שהתעלה שעוברת מתחת לכביש 89 (בדיוק על עיקול ה-U הנטוי) היא סמויה וקל מאד לפספס אותה. התחלנו ללכת על הכביש, ורק אחרי שהבנו שטעינו וחזרנו אחורה לאזור השולחנות מצאנו את ההתחלה של השביל המסומן, ממש בתוך הנחל.

המסלול של נחל עמוד עליון מורכב ברובו מדרך טרשים, עם המון עליות וירידות מגדה אחת אל השניה, ומעבר מסוכן ליד מצוקים גבוהים. זהו מסלול לא קל בכלל, אך אחד שעברנו בקצב טוב, והגענו לסיומו במפגש עם כביש 85 לקראת השעה 12:00 בצהרים. 
עצרנו לארוחה ולקראת 13:00 המשכנו לנחל עמוד תחתון, אשר בתחילתו מוזרמים בצורה מלאכותית מים, ככל הנראה לטובת הטבע, הצומח, המטיילים והכנרת, שאליה נשפך בסופו של דבר מה שנותר מהזרימה.

בחלק הזה של המסלול, רגלי התחילו להכשיל אותי, בפרט אחרי שחלצתי את נעלי כדי לעבור דרך המים הזורמים מתחת לגשר כביש 85 וגיליתי את היבלות שהתפתחו להן בשקט בימים האחרונים. עקב כך הדרך מכאן והילך נהייתה מייסרת וקשה הרבה מעבר לנדרש. נחל עמוד תחתון לכשעצמו הוא לא קטע קשה, הוא מורכב בעיקר מהליכה על גדות הנחל, עם עשרות מעברים מגדה לגדה דרך המים הזורמים, לפעמים עם קטעי הליכה שעדיף לעשות אותם עם סנדלים בתוך המים, יחפים, עם נעליים אטומות למים או עם נעלי הליכה שלא אכפת לכם להספיג לחלוטין במים, כך או כך בקטע זה הרגליים שלכם ירטבו.

רוב המסלול בנחל עמוד עליון ותחתון עובר בצל. הקושי במסלול זה היה בעיקר האורך שלו (מאד ארוך) ובתזמון שלו, כהחלק הכמעט האחרון במסלול, המצב של הרגליים שלכם הוא שקובע אם תעברו אותו בקלות או ביסורים. רצוי לשמור על הרגליים כמה שניתן, יבשות, מאוררות, ואם יש לכם קרם כלשהו שישמור עליהן מיבלות – השתמשו בו, זה יכול לעשות את ההבדל בין סיום המסלול בהליכה או בפינוי.

בדרך קיבלנו קצת עזרה מקבוצת מטיילות שנחו על יד הנחל והתעקשו להאכיל אותנו, ההתנגדות שלנו לא החזיקה זמן רב והן פינקו אותנו בחטיפים, מלפופונים חמוצים, פירות ועוגה.
אחרי שסיימנו את ההליכה הארוכה של נחל עמוד, הגענו לעמוד האבן שעל שמו נקרא הנחל ולמפגש עם כביש חוקוק. את ההחלטה לגבי המשך המסלול דחינו עד אשר נגיע לנק’ זו, ובנק’ זו החלטנו שמצב הרגליים שלי ושל אודי ולחץ הכנרת של ביכשטיין מחייב אותנו לקצר את המסלול לדו”כ הישיר ביותר האפשרי לכנרת, משמע על הכביש מחוקוק לסובב כנרת.

למרות הברכיים החשופות, לא השגנו טרמפ והלכנו את קטע הכביש ברגל במשך כשעה. בתחילתו הכביש הולך בעליה, אך לאחר שעוברים את הגבעה נפרש לעינינו הנוף המרהיב לכנרת, וכל הדרך למטה אנחנו הולכים בהשראת היעד הסופי שמחכה לנו למטה.
חצינו את כביש 90 ועברנו דרך השבילים בשדה עד לחוף עמוד (נקרא גם חוף חוקוק), שהוא בחלקו חוף שהיה פעם חניון בתשלום אך כשהגענו היה זנוח ופתוח לכל.

צוהלים ושמחים, טבלנו את רגלינו בכנרת לאות סיום המסלול והתפרקנו על החוף.
מכאן, המסלול שלנו הסתיים, ובעודנו מפנימים את העובדה שבאמת סיימנו, בזמן וללא פינוי, התחלנו לחשוב על הדרך הבייתה.
 
לקחנו אוטובוס לטבריה מתחנת האוטובס הנמצאת בצומת הכביש מחוקוק לכנרת עם כביש 90, ומשם אוטובוס לתל אביב - חזרה לציביליזציה.

תמונות נוספות מהמסלול.

Without me noticing, a piling stack of books has risen on my desk, waiting to be read.

Beginning with “Plato and a Platypus Walk into a Bar” – a comical review of philosophy though jokes.
Read it 2/3 through and suddenly stopped. It’s quite humorous – it opens with:

“These are my Principles … If you don’t like them, I have others” 
Graucho Marx.

Next up is “In Praise Of Slow” (The Hebrew title sounds better - “בשבח האיטיות”), by Carl Honore - a book about doing things slowly and enjoying them.

Followed by “Naked Soul” by Ada Lampert - a scientific personal story about Ada Lampert’s exploration of the human soul.

Then “Subtle Knife” by Philip Pullman - a sequel to the excellent “Golden Compass”.

And finally, two books I got today from my sister - “The selfish Gene” and “The Blind Watchmaker” by Richard Dawkins. Both greatly praised books about evolution.

Daunting.

And as a side dish, I have “The Complete Photography Course” which I bought in London and have barely looked into,  and Orson Scott Card’s “The Memory Of Earth” (in English) and “Worthing Cronicle” (in Russian) which I gave up on midway since it takes me forever to read in Russian.
And I almost forgot - “The Gospel of the Flying Spaghetti Monster” is somewhere out there waiting to be read. Should HE hear about it I’ll be in trouble, but HE probably doesn’t have Internet, nor is HE following this blog, so I should be fine.

It’s best that I get offline and resume the reading ….

Have you ever pondered about the “www.” prefix you type when you go to most websites ?

For some time I was sure that it’s actually the root of The Internet, the address of all addresses, the “Earth” of snail-mail addresses.

Later on I just stopped caring and assumed it was a mandatory part of the address like “http://” (I’m not going to recurse on the meaning of that, yet) which most browsers append if you forget, or like me, just plain too lazy to type.

That idea changed a little when I saw sites starting with www2.something.com, and I thought to myself – “Ha ? A second internet ? Is that where all the cool stuff go ? Or is that the Web 2.0 hype everyone is talking about ?”. But as with most random thoughts that blur through my head, a whole 20 picoseconds later I forgot all about it and moved on.

Today I was confronted head on with the true meaning of WWW, and I don’t mean the “It stands for World Wide Web” thing, but the reason it’s there.
While setting up a sub domain in gpgemini.com to redirect gpgemini.tumblr.com to zero.gpgemini.com for the Division By Zero blog, I was asked by the tumblr help page to set my domain’s A Record to their IP address.
Without a glimpse of an idea what that’s all about, I carried on.
Then I noticed at the very bottom of the page the following note:

We also fully support custom domains with a sub-domain other than "www". So you can use a domain like "blog.mywebsite.com" if you’d like.

My first reaction to this was - “WHAT ?”
”www.” is just another sub domain ? That is ALL ? What about the World Wide Web stuff, the Entire Internet ?
With hands shaking and cold sweat pouring I search “www” in Google…
After realizing that’s stupid, I search “wiki www” in Google,  get here and read the following:

The letters "www" are commonly found at the beginning of Web addresses because of the long-standing practice of naming Internet hosts (servers) … This use of such prefixes is not required by any technical standard; … The "www" prefix has no meaning in the way the main Web site is shown"

World shattered and all I continue reading and find this little note:

However, some website addresses require the www. prefix, and if typed without one, won’t work; there are also some which must be typed without the prefix. Sites that do not have Host Headers properly setup are the cause of this. Some hosting companies do not set up a www or @ A record in the web server configuration and/or at the DNS server level.

And I think – Did I set my A Record right ? I take a look and I notice that my main domain is setup – “*.gpgemini.com” and “gpgemini.com” pointing to some address, but my new sub domain has only “zero.gpgemini.com” pointing to the tumblr address. So should you try to enter www.zero.gpgemini.com it wouldn’t work since I don’t have the “www” sub domain defined for it.
Now I do anyway, and my site is www-friendly.

Here is one more thing wiki had to say about www:

World Wide Web is the only thing I know of whose shortened form takes three times longer to say than what it’s short for.

– Douglas Adams, The Independent on Sunday, 1999

The technique is thoroughly explained in the dpchallenge article, so I won’t go into explaining how it works, but I would like to point out some of the pitfalls I discovered during my attempts and talk about my own experimentation with it.

Almost immediately after reading about it I went out and tested it in a city square near my home, it was a good place for the test since it is slightly elevated, surrounded by tall buildings and has mostly a uniform floor texture (important for a smooth looking center).

The result was really amazing and I was both impressed by the (relative) simplicity of this concept and simultaneously staggered by the complexity of executing it in real life.
You have to deal with location selection, timing the shoot, executing the shoot in steady intervals - producing hundreds of shots, filtering them later on against duplicates, resizing them for post processing, stitching them – which is probably the most time and nerve consuming part of them all, fixing stitching errors, converting to polar coordinates and performing the correct amount of warping and finally retouching levels, colors and the usual image refinements.

(City Square final. Click to enlarge or download full resolution)

The above image took an hour to shoot, is composed of about 200 images (after filtering duplicates), around 6 hours of stitching CPU time (including the failures) and a day or two of post processing.

And below is the panoramic un-polarized image.

(City Square panorama. Click to enlarge or download full resolution)

It seems as tough the buildings are far away, as if it’s a wide panoramic photo of some building in a row, but in fact they are about 20 meters away in every direction and completely surrounding me in 360 degrees, the image contains vast portions of the ground beneath my feet and sky above my head, so the proportions are way off.

But it doesn’t stop there. About a year ago I was thinking of doing another photo project, with similar interest, but with a different twist. The idea I came up with was to do the the same 360-polar-panoramic view, but with time intervals. That is – each time I take a vertical strip of the panorama, it would be at a different time of the day, more precisely in 1-hour intervals !

At first I was a bit deterred by the idea, which seemed impractical to execute, but when I was on vocation for a few days I decided to give it a ‘shot’. The location chosen was right beside my home so that I could easily access it at any hour of the day – it is a public park area with a round fountain in it’s center which has an accessible dry section on top. After checking it out I also notices that the design of the entire park is radial from the center of this fountain, which is perfect for such a shot. I also knew that taking each shot in exactly the right angle is crucial in order for the sequence to blend naturally, so I bought a simple compass (shame on me for not having one already) and calculated that every hour is a 15 degrees pie from the circle. Then I chose the starting point and the time at which to start shooting – this choice is also crucial since it defines the distribution of light in the photo. I decided to go with the buildings half in day and half in night for the contrast.

After all these preparations it was time to shoot. I Set the clock to 10 minutes to 6 and took the first strip at 6:00am. Then I went back home, set the clock to 10 to 7, had a cup of tea, and took the next strip at 7:00am. This went on for the entire day. Of course this setup requires me to go a full 24 hours of none or little sleep, so I decided that the shot will still be valid even if taken on separate days, and completed the next day the missing strips for the hours I was dead asleep.
After I had all strips, I went through them, played a little with mock stitching (small number of photos, small size) and realized some of the strips had an off timing, or had inconsistent lighting. So the third day already, I go out, exactly at the right hours, reshot the bad strips.

Next was the daunting task of putting it all together. The thought of it alone was enough to scare me away, and in a sense it actually did, since from the date of shooting the photos till completing all the processing today, 10 months have passed.

There is another thing I forgot to mention regarding the concept/setup – Unlike my first attempt, I decided to make a photo with people in it, doing whatever they do in that particular hour. I believed it would better portray the time shift along the image. But since people move (naturally) and panoramic photography prefers the scenery to stay still, this presented an added challenge, but one I was aware of during the shoot. So in fact, I had to take almost double the amount the photos at each strip – without people, to compose a correct panoramic shot, and with the people, to later on be appended on top of the panorama precisely in their original locations, and precisely in the correct distortion (created by the stitching). Since stitching with the people wasn’t an option, all this had to be done manually, excruciatingly slowly, in Photoshop.

But long before that pleasure, the photos had to be screened, selected, divided into groups of strips, with and without people and most important of all – Stitched.
At this point I’m talking of about 300 photos, each strip with different lighting, and apparently (as I discovered only in retrospective) with too much overlap between the photos. A 50mm lens in my camera gives about a 75 degree Field-Of-View, considering the fact that I moved the camera 15 degrees at each strip it results in about 80% overlap between the photos, while the recommended overlap for a good stitch is 20% ! This miscalculation didn’t give me an easy time at all. The software of my choice for stitching was AutoStitch. It has proven it’s worth before, and truthfully – I tried every program I could find online for this mega stitch, and none of them came close to succeeding in the task. Even AutoStitch has it rough - so many photos, with such variations in lighting and way too much overlap was really pushing the boundaries when it comes to stitching.
First problem – Size, using the photos in their original resolution was not an options, AutoStitch would constantly halt with out of memory errors during the stitch. Against my will I had to reduce the resolution, knowing that it would hurt the final result, but it was a choice between that and a deal breaker.
Second problem – Time, a stitch of 300 photos takes a lot of time, on a Pentium 4 2.4 GHz computer, it takes between 40 minutes to 2,3 hours to make a full stitch. That’s a few hours for each stitch attempt, and there were plenty I assure you. I used my own and my parents’ computers to achieve this, and it still took days.
Third problem – Success, for the project to actually succeed, I had to have a successful stitch of all the photos together, but AutoStitch, despite many attempts just couldn’t handle all the images together and would fail to stitch too many of them, resulting in distorted outcomes or partial stitches. I thought for a while to try doing it all manually in Photoshop. After a short 1 hour attempt I laughed in my own face and went on with plan C - begging AutoStitch to work. At last, I convinced it, or one might say – it convinced me, to do the stitching in sections, and then stitch those sections together. The best result I could come up with was two sections, each consisting of about a dozen stripes fully stitched from ground to sky with almost no deformities. Satisfied with this result, I went on to stitching them together in Photoshop, using every distortion tool I know of to perform this task, on top of that, I forced myself to work with the full resolution outputs from AutoStitch, a whopping 16,000×7,000 and 11,000×3,500 images. My 1GB of RAM computer really didn’t think well of it. I had to kill every non system crucial process, increase the virtual memory to several times that of my RAM and set the history depth of Photoshop to 1 (!) so that it wont take unnecessary memory, this virtually took any undo capabilities away. Many (MANY) hours later, I finally had a fully stitched photo of all the strips, looking somewhat naturally, but at a closer look there were dozens if not hundreds of defects in the stitch, and a few spatial distortions in the manual stitch I did with the sections. I had to play around with the photo for many more hours fixing all these imperfections until I was sufficiently satisfied with the result:

(Full panorama void of people. Click to enlarge or download full resolution)

Next stage was to bring life to the image by adding back the people on top of the panorama. This was as much a composition challenge as it was a technical layering and adjusting challenge. I tried to pick the shots that best portrayed the scene as I experienced it while shooting, so that a quick glance at every part of the photo would feel the same as if you were there during that hour.

(Full panorama with people. In this image the timeline is shifted, though it doesn’t really matter in a full 360 panorama. You can also see the difference in length between daylight and night. Click to enlarge or download full resolution)

After completing this stage I had a complete image, good enough by itself but not yet the final product of the project. To complete the polarization of the image I had to once again push the limits of my computer with the overwhelming task of converting the 9991×4300 resolution image from Cartesian to polar coordinates. After much struggle I was able to create the 9991×9991 polarized image. During the process I also discovered that Photoshop has an inherit fault in memory consumption, where it allocated memory both for the processing and previewing of the processing when using a filter. If you simply apply the filter on a smaller image and then re-apply the last filter on the larger image, it will use much less memory.
The final stages of the processing were to create proper looking proportions of the various objects in the scene using a combination of positive and negative pinching, some cloning and healing of missing portions of the sky, cropping and last but not least – a final levels adjustment.

(A Snapshot Of Time – final result. Click to enlarge or download full resolution)

In a not so short story – that’s pretty much it. I had loads of fun doing this project, and learned plenty more.
Feel free to use the full resolution images for what ever needs, just make sure to give credit.

Originally I decided to go for web-hosting for my musinatic website (which should go online in a few days). Later on it turned out to be a great chance to move this wordpress.com blog to a self hosted wordpress.org blog, which basically means I put the open source WordPress code on my site and let it rip. Since I now have full control of the website it allows for much greater customization.
Event though I’m totally clueless with php, setting up the WordPress blog turned out to be quite easy. I then used up the opportunity to change to look of the site a little and updated some of the contents. Dividing the posts to categories also helped to better understand the nature of what I write about here, which persistently alludes me.

One more thing I’ve discovered is Windows Live Writer - a desktop application that allows writing and editing blog posts within a solid, fast and easy to use desktop application instead of using a browser, which is usually much slower in user interactions and less powerful in text editing features. I’m really impressed by this piece of software, it has a sleek design, it’s easy to use, it’s fast and it’s free.
My hope is that by removing the technical burden of posting via a web interface, I will now be able to more freely express myself in this blog.

One of the challenges in performing this move was to make it as smooth as possible. I Began with setting up a new site with a static IP address and uploaded the WordPress files to it. After configuring it to work I copied all the old posts from gpgemini(.wordpress).com to this new blog using WordPress’s Export/Import tools. Then I checked what would happen to the RSS feeds, since the new site will also be mapped to gpgemini.com the blog feed “gpgemini.com/feed” should stay the same, and the feeds.feedburner.com/gpgemini feed should also stay the same as long as I update the feed source in feedburner. The only problem could occur if someone is subscribed directly to gpgemini.wordpress.com/feed, which will mean the feed will break.
Finally, making the switch – I’m about to (not yet as to the moment of writing this) remap the gpgemini.com domain at GoDaddy to the IX WebHosting servers, something which should take at most a day to fully apply, after which the transition should be complete.

I never thought that making such changes is a logistical operation, my puny blog is nothing compared to making a move of major websites with millions of users, yet the transition usually goes unnoticed.
I hope this one will go well. Should you see re-occurring posts appear in RSS feeds know that it’s probably due the this move.

Edit: After remapping the domain from the wordpress.com nameservers to the ixwebhosting nameservers everything seemed to work fine, until I reconfigured the blog to use “gpgemini.com” as the blog address instead of it’s static IP – at that moment all hell broke loose and my site turned to black text over a white background. Something was definitly broken in the WordPress files. Luckely I’ve read beforehand a way to bypass the configuration I screwed up and the Blog came back up. So at the moment everything seems to be running ok !

שיר קונקי, יעל כהן וליעד שר (מימין לשמאל) –"ליידי די".

השם ליידי די הגיע לאוזני אחרי ששמעתי שיעל כהן, המתופפת לשעבר של המכשפות, היא חברה בלהקה. אח"כ גם גיליתי שזו להקת רוק בהרכב של שלוש בנות - יעל כמתופפת, שיר כבסיסטית וליעד כגיטריסטית וזמרת מובילה, בדיוק כמו המכשפות, עם יפעת נץ על הבס וענבל על הגיטרה והמיקרופון.

נתתי להם קשב של כמה דקות לפני כחצי שנה, והמסקנה שלי אז הייתה בערך כמו היום – יש פוטנציאל, אבל הוא רחוק מלהיות ממומש.

חברות הלהקה מוכשרות, אבל נראה שהן מחזיקות את עצמן מלהתפרץ החוצה. ההופעה על הבמה מתונה, המוסיקה נשלטת בעיקר ע"י התיפוף של יעל ואילו הגיטרה והבס משחקים יותר מדי בתפקיד של ליווי במקום לשלוט בצליל. המילים, אם לא להשוות אותן לכלום, הן טפלות, ואם לעשות את ההשוואה המתבקשת כל כך – לאלו של המכשפות, אז הן פשוט מביישות.

אחד הדברים שצרם לי זה שיש חוסר הרמוניה בלהקה, לפחות ממה שראיתי באוזןבר. יעל נמצאת במעיין עולם משלה על הבמה, לא כל כך פתוחה לקהל ולחברות הלהקה האחרות. בשני מקרים ליעד ושיר זרמו עם ההופעה והכו עם הגיטרות על המצילתיים של יעל, והיא פשוט התעצבנה עליהן, מלמלה כמה מילים על שזה "לא מקצועי" וכיוונה את התופים מחדש, בזמן שליעד פרטה מנגינה כדי להעביר את המבוכה. בסוף ההופעה, כאשר הלהקה אמורה לרדת, לחכות למחיאות הכפיים של הקהל ו-"לחזור בגדול" (מנהג ששנוא עלי ביותר), ליעד ושיר החלו לרדת אבל יעל נשארה לשבת על התופים ואמרה "אין לי כח לקום. מה זה השטויות האלה של לרדת ולקום", אז ליעד ושיר וויתרו והמשיכו לנגן. בסוף האמיתי של ההופעה יעל ירדה מבלי אפילו להסתכל על הקהל או להגיד מילה.

ליעד, הזמרת והגיטריסטית של הלהקה, היא בחורה כריזמטית ודי מוכשרת על הגיטרה. לא כל כך בשירה. הרגשתי שהיא די ממצה את הכשרון שלה ושזה לא מספיק. מצד שני, גם לענבל לא היה את הקול הכי מדהים, אבל היו לה את המילים הכי מדהימות, כאלו שעד היום אין להן מתחרה. אולי אם מישהו אחר יכתוב את המילים (שילה פרבר ?).

ואחרונה חביבה – שיר קונקי (בתמונה משמאל). מה שעניין כל כך בשיר, היא העובדה שהיא האחרונה מבין השלושה ששמים לב אליה על הבמה, אבל אחרי ששמתם לב, אי אפשר להוריד ממנה את העיניים. יש בה במקביל המון בטחון וחוסר בטחון. היא רגועה ויציבה, אבל מופנמת כל כך. במשך כל ההופעה היא שרה בכשני שירים סה"כ למרות שיש לה קול יפה. התנוחה שלה היא לרוב כלפי הלהקה ולא לקהל, כאילו היא הייתה מעדיפה להופיע בלי קהל בכלל. אהבתי אותה מאד, ואני חושב שאם היא תצליח להתפרץ החוצה היא תוכל לקחת את ההובלה בליידי די, או בלהקה אחרת.

ללהקה יש צליל נעים, ואף מוכר עד כדי צמרמורת. אבל הן צריכות מישהו שינער אותן ויעזור להן להתפתח ללהקה מוצלחת. אולי אם קורין אלאל תעזור ללהקת רוק-בנות מתחילה זו כמו שהיא עזרה למכשפות בתחילת דרכן ?

הדיסק !

בכניסה לאוזןבר חילקו בחינם דיסק סקיצות שלהן. קודם כל, אהבתי מאד. זה הדיסק הראשון שקיבלתי חינם בהופעה של להקה, ולדעתי *כל* להקה מחוייבת לעשות כך. להקות יקרות - אם אני או כל אדם אחר שמעריך את המוזיקה שלכם בא ומשלם כדי לראות אתכם מופיעים, לתת דיסק שעולה פחות משקל לייצר זה המינימום שאפשר לעשות כדי להגיד תודה. שנית כל – בסוף ההופעה החתמתי את יעל כהן על הדיסק. מי שמכיר אותי יודע כמה חלום קרוב-רחוק, מריר-מתוק זה בשבילי. לראות את יעל כהן, לדבר איתה ולהחתים אותה על דיסק, זה הכי קרוב שיצא לי להיות עם חברה של המכשפות.
על הדרך החתמתי גם את ליעד ושיר, מי יודע, אולי יום אחד דיסק צרוב ופשוט זה יהפוך לפריט אספנים.

http://picasaweb.google.com/gpgallery/Wicca

בסיכון של להיות מואשם בניהול סוכנות אימוץ, אני מפרסם עוד בקשה של אחותי לאימוץ של גור חתולים מקסים.

אנחנו מכנים אותו 100 גרם כיוון שכשהוא הגיע אלינו הוא שקל לא יותר ממאה גרם.

החתלתול בן חודש-חודשיים חברותי מתוק עדין ומאד אוהב משחקים. מסתדר מצויין עם אנשים חדשים וחתולים אחרים.

היום הוא גר אצלנו באשדוד עד שימצא לו בית.

נא ליצור קשר איתי או עם אחותי במידה ואתם מעוניינים.

יש אוסף תמונות שלו כאן וכאן.

Alas, after over 5 years of photography, I now own a digital SLR, the Canon EOS 450D, aka - Kiss x2.

It is at the lower end of digital SLR’s, the "entry level" cameras, but still, it’s superior by all means over point and shoot and SLR-like regular cameras.

One of the shots I was dying to try is the long exposure zoom effect, that can only be achieved in SLR cameras, where the zoom can be changed during exposure, resulting in stunning effects, such as:

Another feature I’m glad to test is the IS (Image stabilizer), which can also be found in some SLR-like cameras. It allows shooting photos at dimmer light conditions, up to an amazing 1/3 of a second exposure, with little or no motion blur.

The image was shot with high ISO (1600) allowing for even faster exposure, but resulting in significant noise.

Also including real manual focus, high image qulity, super fast shooting rate and startup time, interchangable lenses, amazingly fast and accurate focus , canon patented self cleaning sensor and many image processing features, are all part of the Canon EOS 450D.

Though I usualy post images very rarly, I will try doing so much more often in the near future, as I experiment with this new toy.